שילוב אקדמאים בתחום הקואצ'ינג

תחום האימון האישי- קואצ'ינג הוא תחום מתפתח וגדל כל העת שיש לו נגיעה לכל תחומי החיים כיום. למרות שמדובר במקצוע שלא מחייב השכלה אקדמית, ואף לעיתים מהווה מקצוע מקביל למקצועות הנלמדים באקדמיה בתחומי מדעי ההתנהגות והפסיכולוגיה, ניכר כי דווקא בשנים האחרונות נרשמת עלייה של  אקדמאים המגיעים לקבל הכשרה או לבצע הסבת מקצוע לתחומי האימון השונים. אז למה אקדמאים נוהרים לתחום ואיזה הכשרות מצפות להם? כל המידע במאמר זה.

המצב בחו"ל בכל הקשור לתחום האימון

תחום האימון, כמו תחומים רבים אחרים בארץ, עשה אלינו עלייה מחו"ל ובאופן ספציפי יותר- ארה"ב. בארצות הברית תחום האימון הוא מקובל מאוד ונחשב מאוד וכמעט לכל סלבריטאי יש מאמן שמלווה אותו בקריירה ובשאר תחומי החיים. הלכי האימון, והמטרות הם זהים כמעט בכל מקום אך לא הרקע הנדרש מן העוסקים בתחום. בעוד בישראל, מדובר בהכשרה המחייבת תעודה בלבד, דבר שבמשך השנים האחרונות גרר לא מעט ביקורת כלפי התחום, באמריקה הגדולה ידרשו המאמנים להיות הן בעלי רקע אקדמי בתחום טיפולי כלשהו והן בעלי תעודה ספציפית בתחום האימון. התפיסה הזו שמי שעוסק בתחום האימון, חייב להבין גם במדעי ההתנהגות ולהיות בעל יכולת טיפולית היא משנתם של המומחים הגדולים בתחום האימון ומכאן הנושא גם חילחל גם לישראל והשפיע על התפיסה של רבים כלפי המקצוע הזה וכיצד יש לעצב את התפיסה אליו בארץ.

רצון לשפר את התחום ולהעלות את הרמה

מתוך רצון לתת יוקרה למקצוע ולשפר את הרמה של המאמנים בארץ, בתי ספר רבים להכשרת מאמנים, החלו להציע גם מסלולים המיועדים לאקדמאים בעלי השכלה שיכולה להתאים לעיסוק באימון. כאן מדובר בקהל יעד של מי שקיבלו הכשרה בתחום הפסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות, מדעי החברה וכדומה ויכולים לתת ערך מוסף של ידע רחב בשלל תאוריות התנהגותיות שניתן להכניסן אל תוך תוכנית האימון. בנוסף, תוכנית הלימודים למאמנים אקדמיים יכולה פעמים רבות לתת התמחות והכשרה שיכולה לסייע לאקדמאים להכנס מיידית לשוק העבודה עם סיום ההכשרה, במקום לחכות ולהאבק בקבלה לתואר השני הקליני במקצועות הנסובים סביב התחום.

מה קורה לאקדמאים לאחר התואר הראשון

למי שרוצה לעסוק במקצועות טיפוליים בישראל, נדרשת כיום תקופת סטז' ארוכה במקרה הטוב בסוף התואר הראשון או נסיונות קבלה מפרכים במסגרת תארים שניים קליניים במקצועות דוגמת פסיכולוגיה. כתוצאה מכך, רבים מן האקדמאים בתחומים הטיפוליים, מוצאים עצמם מיואשים ומחוסרי עבודה לאחר תקופת לימודים עמוסה שהשקיעו בה מאמץ רב. הקושי הזה, בכניסה לתחומים הטיפוליים, מעודדת רבים מן האקדמאים שאינם רוצים לזרוק מה שלמדו לפח, לעשות שינוי במחשבה ולהכנס לתחום העוסק באנשים וטיפול דרך תחום האימון. תחום הקואצ'ינג למעשה מציע לאקדמאים את ההזדמנות ליישם את הידע התאורטי שלהם במסגרת של מגוון תחומים בהם הם יכולים להתמחות, תוך הנאה מהיתרונות שיש לעבודה כקואצ'ר הנחשבת לעבודה במסגרת עצמאית עם יכולת ניהול זמן אישי בצורה המיטבית.

ובכל זאת, ראוי לעמוד על ההבדלים

על אף שתחום האימון מציע לאקדמאים בהחלט ברירה ראויה להשתלבות בשוק העבודה ולעבודה עם מטופלים, ראוי לחדד ולעמוד על ההבדל שבין מאמן לבין איש טיפולי-רפואי: עיקר ההבדל נובע בתפיסה ובאפשרויות הטיפול. בעוד בגישה הטיפולית, הכוונה היא לנתח סימפטומים, להתאים אותם לדפוס התנהגות כפי שרשום בתאוריות ואז לגבש תוכנית טיפולית בהתאם, לעיתים המלווה גם בתרופות (לשם כך נדרשת ההכשרה הקלינית הנדרשת ממטפלים מסוג זה),  בתחום האימון עיקר ההכוונה היא לגבי יעדים, מטרות ונקודות בדרך. בעת האימון, הכוונה היא לשנות דפוסי חשיבה באמצעות יצירת דפוסי פעולה שונים המלווים בנקודות ציון משמעותיות הנקבעות מראש ואליהן יש להגיע. באימון עיקר העבודה היא מנטלית. מאמן אינו יכול לתת התוויות רפואיות על פי חוק. כמו כן, במקרה של מחלות נפש אימון לא יכול לעזור והוא יכול לבוא רק כשלב מאוחר יותר התומך בטיפול הנפשי רפואי.

אז במה עדיף לבחור אם סיימתי עכשיו לימודי פסיכולוגיה?

אין פה תשובה חד משמעית שהיא נכונה. אם יהבכם הוא דווקא בתחום הטיפולי הקליני ואתם חולמים להיות פסיכולוגים או אנשי עבודה סוציאלית מוטב לבצע את תקופת ההתנסות ואף להתאמץ ולנסות להתקבל לתואר השני. אם אתם מעוניינים להתחיל לעבוד עם אנשים מיד לאחר התואר הראשון ורוצים כבר להתחיל לסייע ולעזור, הכשרה כמאמנים תוכל לתת לכם "פוש" רציני בנושא והזדמנות ממשית להתחיל לעבוד בשטח בקורס קצר וממצה. הבחירה הנכונה, כאמור, תלויה רק בנטיות ליבכם המקצועיות.