פפסי הוא כלב מעורב גדול שנמצא ברשותי(מעניינת המילה "ברשותי" האם הכוונה לכך שהוא תחת הרשות שלי,כאילו אני ראש עיריית סינגולדה והוא אחד התושבים?) כשבע שנים מאז היותו גור שובב.יש לו רעמת שיער אימתנית שבימי הגשם הופכת לראסטות ארוכות ועיניים ירוקות חומות וכמו בכל הקלישאות על כלבים,נאמנות ואהבה אין קץ.

לפני כשנה לערך בחורף שעבר, פפסי החל לנבוח ללא הפסקה פשוטו כמשמעו,מזריחת השמש ועד שקיעתה.לפפסי יש נביחה  עתירת דציבלים ובאסים, תארו לעצמכם שנכנסתם למועדון או מסיבת טבע בעוצמה ובווליום של מסיבה ובמקום מוסיקה תשמעו נביחות.

הייתי בטוח שפפסי התחרפן,החליק על השכל או לחליפין החליט להפוך את חיי למקבילה הכלבית לגיהינום.ההשפעות על איכות חיי היו דרמטיות,מנוחת צהריים תשכחו מזה,תלונות מהשכנים בשפע,איום בהרחקתו מהקיבוץ,יציאה החוצה בגשם סוחף כדי לצעוק לו "פפסי שקט!"(בשלב הייאוש רק פתחתי את החלון וצעקתי,מה שהרתיע אותו בערך ל 30 שניות).

והכי הכי חשוב פשוט נעלם המושג הנקרא "שקט",אותם רגעים בהם לוקחים נשימה עמוקה ולא שומעים את הילדים,ולא שומעים מוסיקה או טלויזיה ברקע ומרגישים באמת לבד במובן השקט והמרפא של המילה.

בקצרה לאחר שבועיים כאלו בהם ניסיתי כל מיני פתרונות סרק (וביניהם שקלתי ניתוח לניתוק מיתרי הקול)ועצביי היו מרוטים,חשופים ורוטטים.

הגליתי את פפסי לחצר האחורית המרוחקת של הבית ובתחושה של "או אני או הוא" קשרתי אותו לעץ.

פפסי כמובן המשיך לנבוח ולנביחותיו נוסף טון של עלבון ומרמור,ולאות מחאה סירב להיכנס למלונה ועמד בגשם השוטף ונבח עצמו לדעת.

אצלי קרה משהו מוזר,מצד אחד הקלה ניכרת בעוצמת הרעש בגלל המרחק וחזרה לשפיות מסוימת ומצד שני כל פעם שיצאתי ממכוניתי ראיתי את פפסי קשור ורטוב,מבוסס בבוץ עם פרווה מטונפת ונראה ככלב אשפתות ולבי נכמר עליו.אך מייד כשחציתי את השביל אל ביתי שבתי והקשחתי לבי והתעלמתי מקריאותיו.

וכך במשך חודש חורפי רטוב וקר אימנתי עצמי להתעלם ממצבו,ניזון מכעס ואפילו אכזבה מהתנהגותו וכפיות הטובה שלו שהובילה לכך,בקיצור אמרתי "מגיע לו".

באחד הימים יצאתי ממכוניתי ובעודי ממהר לצאת לדרכי אני שומע שקוראים בשמי ורואה את רינה שעובדת במזכירות,וללא אקדמות היא ניגשת אליי ואומרת לי שכבר שבועיים שהיא עוברת ורואה את הכלב בודד ומתבוסס בבוץ ונראה עלוב ועצוב וש"ככה לא מתנהגים לכלב שלך".

ותוך כדי שאני מתנצל ומנסה להסביר אני מסתכל על פפסי שנראה כמקבילה הכלבית להומלס וכולו נרגש ונלהב לקראתי,ופשוט מתבייש בעצמי.

עצרתי את נאום ההגנה שלי,אמרתי לרינה שהיא צודקת ושאני מתנצל והבטחתי לטפל בכך מייד.ואכן כך עשיתי,לקחתי את פפסי למקלחת חמה ייבשתי אותו והכנתי לו מצע חם במרפסת המקורה.לעצמי הכנתי קפה שחור ויצאתי למרפסת לעשן סיגריה כשפפסי רובץ לרגליי,ראשו בין רגליו ועיניו הירקרקות עוקבות אחריי והרגשתי טוב ונכון ואסיר תודה לרינה.

במבט לאחור אני בוחן ומנסה להבין מה השיעור שהיה פה בשבילי?מה נשאר איתי?

עבורי בעיקר ההבנה שבכל פעם שאיני פועל לפי ערכיי(במקרה זה אהבה נאמנות ואחריות כלפי כלבי)גם אם יש רווח בטווח הקצר,זה יוצר דיסוננס פנימי שלא מאפשר לי לחיות את חיי בהרמוניה.

כמו גיטרה לא מכוונת שמנגנת מלודיה נעימה לקהל שומעיה אך חורקת באזני הנגן.

למידה חשובה נוספת הינה ההבנה כמה חשוב לכוון את מיתרי לבך,וגם אם רועש בחוץ להישאר קשוב למה שחשוב לשקט שבפנים.

ואם פרטת/זייפת על הגיטרה תמיד אפשר לעצור לכוון לצליל הנכון וליצור הרמוניה.

כמעט תמיד אפשר לתקן ותמיד אפשר להשתפר וזה משתלם.

עלי לשים לב ולשנות מבפנים החוצה ולא לאפשר לשינוי בחוץ לשנות את הפנים שלי..

כדי לסגור את הסיפור,גיליתי שפפסי פיתח פחד מדבורים.כנראה בגלל שנעקץ וכל פעם ששמע (ולכלבים יש שמיעה מפותחת) דבורים בסביבה פתח בנביחות האימתניות שהיו כנראה קריאות  "הצילו.הצילו" או "מלח מים.מלח מים".ובני ואני בנינו לו כילה במרפסת אליה אנו מעבירים אותו בכל התקף פראנויה ומייד כשגוללים אותה מטה הוא נרגע וגם אני..

גבי סינגולדה

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.